אף אחד לא מאמין בך.

יש משפט ששמעתי פעם שמהדהד לי

אני חושב שאלון אולמן אמר לי את זה

בפגישה פעם:

״כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו״.

אני מנענע את הראש באופן לא רצוני 

בכל פעם שאני נזכר במשפט הזה מרוב

שהוא מכאיב.

הוא כל-כך נכון,

והוא כל כך עצוב.

אף אחד לא האמין בי.

ואני לא רוצה שתחשוב שזו הסיבה

שאני הולך להגיד לך את מה שאני הולך

להגיד לך, אבל…

זו האמת הקרה, והכואבת:

אף אחד לא מאמין בך.

לא באמת,

לא באופן מוחלט,

לא כשזה נחשב,

לא כשאתה זקוק לזה נואשות,

לא בשעת ה-ש׳.

אנשים חושבים שהם מאמינים בך,

הם רואים בך פוטנציאל לפעמים,

הם חושבים עליך דברים טובים,

הם אוהבים אותך ורוצים ללכת איתך.

אבל אמונה אמיתית,

כזאת שנגד כל הסיכויים,

כשהמצב לא נראה מבטיח,

שהמציאות לא נראית לטובתך,

כשהמספרים נגדך,

והסיכויים נגדך,

ואתה מפשל…

זו הנקודה שבה האמון נמדד.

כמו תוכנות גיבוי שנמדדות לא כשהכל טוב, 

אלא כשהמחשב שלך נשרף,

כמו שרשראות, שנמדדות ע״י החולייה החלשה ביותר.

זו לא חכמה להאמין בי כשהולך לי טוב,

זה לא חכמה להאמין בי כשהעתיד נראה ורוד,

זה לא חכמה להאמין בי כשהרוב מסכים איתי,

זה לא חכמה להאמין לי כשאני מתכנן תכנית קלה ובטוחה.

אני צריך את האמונה בי כשאני לוקח סיכון,

אני צריך את האמונה בי כשאני עושה משהו לא פופולרי,

אני צריך את האמונה בי כשאני מפלס דרך חדשה שלא דרכו בה,

כשאני צועד לתוך הלא נודע,

כשאני נופל בפעם הראשונה והשנייה, 

והשלישית,

וממשיך לקום וללכת ולא נכנע.

ואתם יודעים מה?

אף אחד לא מאמין בכם ככה.

זה מה שמגלים לאורך הדרך.

בפעם הראשונה שאתה נופל אומרים לך לא נורא,

בפעם השנייה אומרים לך שזה סימן

בפעם שלישית אומרים לך שזה דפוס,

ברביעית אומרים לך שאתה משוגע,

בחמישית נוטשים עוד קטני אמונה וחושבים שכבר אין תקווה איתך,

ואז כשאתה מצליח פתאום כולם חוזרים.

״ידעתי המתחלה שתצליח, אתה לא מוותר!״

ואז אתה חושב שניצחת את המשחק,

שהוכחת לכולם,

שהרווחת את האמון שלהם.

ועם רוח גבית אתה יוצא לדרך חדשה.

ואז נופל…

והופ הם מתחילים להעלם,

חוזרים הספקות,

חוזרות הביקורות,

חוזרים הפרצופים.

אף אחד לא מאמין בך, ילד.

יש לך רק את עצמך.

fuck them niggaz tho.