|
הסיבה שאין לי קעקוע היא שקשה לי לחשוב על משהו כל-כך קבוע, ואז אני חושב על הקעקועים הטבעיים שהטבע מקעקע בנו – אלה עם ההכי הרבה משמעות.
הנפילה ההיא בכיתה ד׳ שהשאירה צלקת בברך.
הסכין נחתכנו ממנה בכיתה ו׳, ועד היום רואים את הקו הזה באצבע…
או הצלקת הארי-פוטר המעט-אדומה שרואים על המצח שלי בימים חמים מהיום שבו הלכתי ברחוב ונכנסתי עם הראש בתמרור 5 ימים לפני החתונה שלי…
(סיפור אמיתי, מיטל רצתה לרצוח אותי… חחח:))
ואז אני חושב על הצלקות הבלתי-נראות.
ערב הכיתה שלא הזמינו אותנו. מילה שאבא אמר לנו בגיל 5 שבחיים לא נשכח. או מבט שלו שפירק לנו את הנפש הקטנה שלנו לפני שידענו שזה מה שקורה בפנים ואיך להתמודד עם זה.
פרידה בגיל 15. משהו שגילינו שמישהו חושב עלינו מאחורי הגב.
הדברים האלה נשארים על הנשמה שלנו, וזה המקום שלנו להחליט אם נשארים שם כמו צלקת מכוערת על הפנים, או כמו קעקוע יפה שהופך להיות חלק בלתי נפרד מהיופי הפנימי שלנו.
או שאנחנו מבינים שאין בעצם הבדל. צלקת היא חלק ממי שאנחנו ואנחנו יפים ככה.
אחרי שאני חושב על הדברים האלה, אני חושב על הקשר ביניהם.
כשאנחנו חוטפים כוויה, היד שלנו לומדת לא לגעת יותר בדברים שיש להם פוטנציאל להיות רותחים מבלי לבדוק.
זכרון השרירים שלנו מאפשר לה לעשות את זה כאוטומט מבלי שאנחנו מודעים לזה.
בפעם הבאה לפני שניגע בהגה של אוטו שעמד בשמש, האצבע שלנו תישלח אוטומטית לבדוק אם הוא רותח לפני שנחזיק בו. זה קורה בלי לחשוב.
כשהתחלתי להתאמן נוצרו לי Shin Splints, (זה קצת כמו שברי מאמץ).
אחרי שנים של פיזיותרפיה עדיין הרגשתי כאבים בכל פעם שהתחלתי לרוץ על אף שהפיזיותרפיסט המדהים שלי נשבע שהפציעה החלימה.
הוא הסביר לי שהכאב נובע בדיוק מאותו דבר: הגוף עבר טראומה והוא מוכן אליה. הגוף מעדיף לייצר כאבים ברגל בדיוק איפה שהדלקת היתה ולהפחיד אותי שאשקול לעצור, מאשר להניח שהכל בסדר ולתת לי להפצע שוב.
הגוף לא יודע שאני אחראי יותר ויודע לא להפצע הפעם.
אני מספר לכם את כל זה כי אני רואה כמה מהטעויות שאני עושה ביום-יום, בעסק שלי, בזגויות שלי ובהורות – נובעות מטראומות דומות.
דברים אוטומטיים שהתרגלתי לעשות בצורה מסויימת או שנראים לי כמו הדרך הנכונה ומתגלים כטעויות נוראיות ומיותרות, שעולות בהרבה סבל והרבה כסף.
ואני שואל את עצמי – כמה ה״אוטומטים״ האלה מנהלים אותי? כמה אני נותן להם? כמה אני באמת בשליטה?
כמה מההחלטות שאני עושה קורות מהסיבה הנכונה ולא מטראומה או מידע שגוי שהצטבר בזכרון השרירים שלי.
הרי הסבירות שאני אתקל שוב בתמרור היא לא מספיק גבוהה כדי שאתחיל להסתובב עם קסדה, נכון?
(אם מיטל קוראת את זה היא בטח אומרת שאולי כדאי שאתחיל חחח :)).
הסבירות שנחטוף את אותה הכוויה שחטפנו שוב, את אותה הצלקת באותו המקום – לא גבוהה.
ואם כן?
הקעקוע המדהים שאנחנו צוברים לאורך החיים שלנו פה בעולם הזה רק יתרחב ויהפוך אותנו ליפים יותר.
צאו, תפגעו, תטעו, אל תתנו לצלקות למנוע מכם לחיות.
– אדם נ.ב. 1: תראו את הסרט ״שמש נצחית בגוף צלול״ עם ג׳ים קארי… הסוף של המייל הזכיר לי את הסרט המדהים שמזכיר את התובנה הזו.
נ.ב. 2: הרבה אנשים מפחדים לתת צ׳אנס למשהו שלא עבד להם, כמו למשל קורס באינטרנט, או להכנס לתחום חדש שעלול להתגלות כתרמית.
אני לא חושב שצריך להיות טיפשים ולעשות טעויות סתם, אבל גם לא צריך להחמיץ מהסיבות הלא נכונות.
אם מה שגרם לך לפחד להצטרף לקורס שלי עד היום זה משהו כזה, אני מזמין אותך להשאיר טלפון ולדבר איתנו בכנות מלאה ולבחון יחד עם הקורסים שלנו יכולים לעזור לך או שהם רק יהיו כוויה נוספת ומיותרת (כשאנחנו מזהים את זה אנחנו לא מכניסים לקורס גם מי שרוצה – נקודה)
|
|
|
|