הגיע הזמן להודות במשהו (מייל לא קל).

הגיע הזמן להודות במשהו.

שלא פשוט עבורי להודות בו.

זה קרה ב-02:23 לפנות בוקר לפני כשבוע וחצי, כששכבתי במיטה ער לחלטין, מפורק, מנוצח. על ידי שני זאטוטים, שלאחד מהם עוד לא מלאו 0.

(הארלי היה אמור להוולד בעוד שבוע, זה אומר שהוא בן מינוס שבוע עכשיו).

ואז, הבנתי את זה.

״אדם הגיע הזמן להודות בזה…״

אדם 2: ״לא, אני לא מוכן״

אדם 1: ״בוא, נו, די״

אדם 2: ״טוב״.

כשמייסון נולד הבטחתי לעצמי שלא אהיה מאלה שזה משנה להם את כל החיים ופתאום לא יכולים לעושת דברים. אני זוכר שאמרתי ל- Idan Waller@ באחת ההליכות שלנו ״אם אני אגיד לך פעם שאני לא יכול לעשות משהו ״בגלל התינוק״ – תעיף לי סטירה״.

אני חושב שעמדתי בזה יפה שנתיים,

מייסון גדל שתל-אביבי למופת, הצטרף לסגנון החיים המשוגע שלנו, מילא את הדרכון שלו בשנתיים בחתימות שמישהו בן 60 היה מתגאה בהם, הכיר בעל פה את תפריטי כל המוסדות התל-אביביים הפלצניים מבראסרי דרך מוטיפיורי ועד מקום של בשר.

הוא עבד איתי מ-WeWork ומ- The Streets, בלאביט וברום סרויס הוא לקוח קבוע וכל המלצרים יודעים שכשמיסטר מייסון מגיע בדיוק איזה עוגייה הוא מקבל ואיזה מיץ טבעי.

והנה התחלנו לבשל לנו עוד אחד ואמרתי לעצמי

אדם, הצלחת לנצח את המשחק פעם אחת, ברור שעם שניים זה הולך להיות משחק אחר, אבל גם פה…

אני לא הולך להיות מההורים שהילד השני הוא סוף העולם או סוף המשחק.

כן, זה כבר תובעני יותר, אבל לא אוותר על עצמי,

על הדברים שאני אוהב,

על האימונים,

על הזמן לעצמי,

על העבודה שאני כל-כך אוהב,

על זמן לזוגיות,

על…

אבל הנה הארלי הגיע מוקדם והציב אותי בפני עובדה (תתרגלו, נראה שזו המומחיות שלו):

אדם,

שכח מהכל.

פאק יו, ופאק כל דבר שאתה רוצה, חושב או מצפה.

קבללל – החיים האמיתיים.

המציאות בפנים.

ברוך הבא לפגייה.

לקחתי חודש חופש. גם מאימונים, גם מהפסיכולוגית שאני באדיקות מבקר בכל שבוע בכל מחיר, ומכל דברים אחר.

לא אלאה בפרטים, היה מאתגר, היה מדהים, היה כיף, וצלחנו את האתגרים והמכשולים בהצלחה אחד אחד (כל-כך גאה ב- Maytal Tal@… ומי שלשנייה חושב שגברים הם המין החזק צריך ללמוד קצת איך הספארטנים ראו נשים).

אבל אדם נעלם, לא היה אדם כמעט חודש, רק ״אבא״.

חזרה לשבוע שעבר ב-02:23,

והגיע הזמן להודות:

״אדם, הילד השני שבר אותך, אתה אומר משפטים פתאום שלא אמרת שנים כמו ״אם רק היתה לי עוד שעה ביום״… ״הייתי הורג בשביל 25 שעות ביממה״, ו..״הלוואי ויכולתי ל….״

(משפט חמור מאוד אצלי).

ב-02:24 כבר נפלה החלטה.

״אדם״, אמרתי לעצמי בשקט, לא להעיר את מיטל ״אתה צריך להעלות רמה בניהול זמן שלך״.

״אבל אי אפשר… אני מנהל זמן ברמה הכי גבוהה שאני מכיר, יש י את כל ההוכחות שזה נכון״

מי מכם שמכיר אותי יודע שפה זה נגמר, ברגע שמישהו אומר לי ״אי אפשר״ – אני חייב לעשות את זה. אפילו אם מי שאמר לי את זה, זה אני בעצמי.

פאסט-פורוורד, 06:17 באותו בוקר, מייסון מתעורר ואני ניגש אליו.

אבל מי שניגש אליו כבר לא היה אבא.

זה היה אדם.

שנייה לפני שניגש אליו אדם, הניח את הלפטופ שלו בצד המיטה, כשבו יושב קורס חדש דנדש שנבנה כמעט מ-א׳ עד ת׳ שנבנה ב-223 דקות (3 שעות ו-41 דק׳), במיטה עם הלפטופ על הברכיים והארלי הטן על החזה שלי.

מה קרה בשלוש שעות האלה?

החלטתי שאני לוקח כל מה שאני יודע על ניהול זמן – מהיום שלמדתי שיש מושג כזה, דרך היום שבו למדתי שניהול זמן זה שקר אחד גדול (אבל אני עדיין משתמש בשם הזה כי אין לי כח לפלצנות), ועד היום שבו ניהול הזמן שלי נשבר לרסיסים ע״י תינוק במשקל 2.124ק״ג.

כללל מה שאני יודע, שם את זה על קובץ.

ואז בוחן את זה ומחפש את הכשל. איפה נפלתי.

ומצאתי אותו, ומצאתי בעיה שאני חושב שהיא עקרונית וקריטית אצל כל מי שטוב בניהול זמן – אנחנו נשברים, נופלים, נשחקים, שוכחים וכו׳.

ואני חושב שהצלחתי למצוא לזה פתרון.

אני גאה להציג לכם את היצירה החדשה שלי.

קוראים לזה אֶסְקֵייפּ, ואני חושב שזה מוצר מהפכני בתחום של ניהול זמן.

אני מרשה לעצמי להגיד את זה בעקבות שיחת וואטסאפ שהיתה לי עם תלמיד אתמול בלילה, שאספר עליה בתגובות כדי לא לקטוע את הרצף.

שחררתי את זה אתמול בלילה בשעה 21:52, בדקה שבה הגעתי לנקודה שזה מספיק אפוי כדי להתחיל להכניס שפני נסיון.

שבוע וחצי בערך אחרי נקודת המשבר ההיא, זמן שיא ליצירת קורס לכל הדעות. וזה כי הצלחתי להשתלט בחזרה על הזמן.

אשמח שתעיפו מבט: http://at.al/5s/lp/escape

(פורסם במקור בפייסבוק שלי, אם אהבתם ובא לכם לשתף, יהיה מגניב, זה הפוסט המקורי)

(^^ אם אתם מכירים מישהו שנולד לו ילד ראשון, שני או יותר מזה לאחרונה, אני מבטיח שהוא יעריך את העזרה ^^)

(או בעצם כל מישהו שמתמודד עם משבר ניהול זמן לאחרונה).

(שתפו לו בפייס, או תעשו לו פורוורד למייל הזה).

יום מגניב,

– אדם

נ.ב. אוהב אותכם 🙂