|
יש אנשים שנראה שהכל בא להם טבעי. אני לא מאלה, אני לא חושב שאני, לפחות.
אם למישהו מכם נראה שדברים באים לי טבעי, אז…
א. איזה כיף לי שאני אחד מאלה בכל זאת חחח ב. זה הכי לא נכון בעולם.
הכל אצלי מלחמה. יש לי תכונה אחת שהיא אולי מולדת, או ייחודית לי, ורק אחת שהצלחתי לאתר עד כה שקשורה להצלחות שלי, ושאולי אחרים לא יכולים לשחזר בלי שיש להם אותה מראש –
זה מין רעב כזה בלתי נלאה, ופחד איום ונורא מלהיות עני או משהו כזה. (אני יום אחד אנסח את זה בצורה יותר מדוייקת),
אבל הדבר היחידי שהפחד הזה עושה הוא רק מניע אותי לא לקבל ״עובדות״ שרוב האנשים מקבלים בלי להתכווח,
כי אם אומרים לך ״אתה לא יכול להיות עשיר בגלל ___״, כשאתה יודע שאין לך ברירה ושאתה לא מוכן בשום אופן לא להיות עשיר – אז אתה חייב לפצח איך עושים את זה בלי ה-״____״…
כי שום אופציה אחרת לא מקובלת עליך.
החלק שבו זה טוב לכם, קוראים יקרים, הוא שאני אדם לא מאמין באופן כללי,
בעצם, בואו נעצור ונסביר גם את זה:
בגלל שמשהו בוער לי ובגלל שאני מרגיש בעצמותיי שאין לי ברירה אלא לעשות הרבה דברים שאומרים לי שהם בלתי אפשריים, אני לא יכול להרשות לעצמי לסמוך על תיאוריות.
לדוגמא:
אם הגדרתי שאני רוצ… סליחה, חייב להתעשר עד גיל 30 ואין שום אופציה אחרת,
(אגב, גם אם אין לך שום שאיפה שקשורה לכסף שווה להמשיך לקרוא – זו רק דוגמא, לא הנושא)
…אז כבר בגיל 22-23 הרגשתי שאני לא יכול להרשות לעצמי להתפזר או לנסות כל מיני תיאוריות על התעשרות או דברים שיבזבזו לי זמן.
אם אקח מסלול אחד ואגלה בסופו אחרי 7 שנים שהוא היה המסלול הלא נכון – הפסדתי במשחק, ואין הזדמנות שנייה.
אז לא היתה לי ברירה,
הייתי צריך לחקור לעומק את הנושא של איך מתעשרים, ומהר, מי עשה את זה הכי מהר ומי עשה את זה בדרכים שאפשר לשחזר, ומי עשה את זה בדרך בטוחה, ומי התעשר רק בגלל מזל או בגלל קשרים או תכונות מולדות שאין לי וכו׳.
סתם דוגמא:
דונאלד טראמפ נראה כמו דוגמא נחמדה למישהו ללמוד ממנו להתעשר.
עד שאתה מגלה שהוא ירש הכל מאבא, ושמאז הוא בעיקר פושט רגל בכל מיזם שלו, ושמחקר הראה שאם הוא היה משקיע את הכסף שהוא ירש באפיק הכי סולידי, הוא היה היום עשיר פי 4.
אז זה לא שאין מה ללמוד ממנו, בכל זאת, נהיה נשיא וכו׳,
אבל אם אין לך ברירה אלא להתעשר בתוך 7 שנים, ואתה לא יכול להרשות לעצמך שזה לא יקרה… הייתי מחפש במקום אחר.
וכך אני מתייחס לכל מקור שאני לומד ממנו – כל ספר שאני קורא – אני בודק את המקורות,על מה המידע מבוסס, מה האינטרס של הכותב, מי שילם לו וכו׳…
כל דבר שאני רוצה להשיג, אני לא מאמין לשום דבר, אני פאקינג בודק, באדיקות, כי אני קמצן, וכי אני עצלן.
איך זה מסתדר? זה מסתדר טוב מאוד.
אני מאמין שאם אתה עצלן ואתה רוצה לא לעבוד קשה, אתה לא יכול להרשות לעצמך לעשות דברים בדרך הארוכה. אתה לא יכול להרשות לעצמך לעשות דברים פעמיים.
מבחינתי ללכת בדרך הלא נכונה, ואז לחזור וללכת שוב בדרך נוספת שאולי הפעם היא הנכונה, זה בזבוז זמן משווע.
אני רוצה ללכת בדרך הנכונה על ההתחלה, במידת האפשר כבן אנוש.
עצלן לא עושה חצי עבודה, כי הוא יודע שהוא יצטרך לחזור ולהשלים אותה, ולחזור להשלים אותה זה הרבה יותר קשה מאשר לעשות אותה כמו שצריך בפעם הראשונה.
זה העקרון שעובד מאחורי הרבה מאוד מהדברים שגרמו לי להצליח בהמון דברים בחיים שלי.
הגישה של ״אין לי מספיק זמן על כדור הארץ להרשות לעצמי לנסות, אני רוצה להצליח על הפעם הראשונה״.
(רק שנהיה ברורים: זה לא תמיד עובד, אבל אם לרוב האנשים לוקח 20 פעם להצליח במשהו, לי לוקח 10).
כשמדברים על ״ניהול זמן״, אנשים חושבים על טיפים קטנים שעוזרים לך לסדר את היום ולא לאחר לפגישות או להספיק לעשות קניות וכאלה.
זה לחשוב בקטן.
כשאני חושב על ״ניהול זמן״, אני חושב על ניהול החיים שלי, אני חושב בגדול, אני חושב על המטרות הכי גדולות בחיים שלי, ואיך להגיע אליהן ברבע מהזמן שאומרים לי שזה צריך לקחת.
אחד המפתחות לזה הוא לקבל החלטות טובות.
אני מקבל החלטות טובות כשאני עומד בצומת וצריך לבחור באיזה דרך ללכת בלי שאני יודע לאן כל דרך מובילה.
זה מתבטא גם ביום יום — הימים שלי לרוב מסתדרים בצורה מאוד אפקטיבית, אבל גם בתמונה הגדולה, כך שאני רגיל לראות חברים עושים שגיאות שעולות להם בשנים של החיים.
עכשיו, זוכרים שאמרתי שהכל אצלי מלחמה? זה העניין.
אני לא מקבל החלטות טובות כי אני מברי המזל שהכל בא להם על מגש. אני לא מקבל החלטות טובות כי אני חכם יותר, אני לא מקבל החלטות טובות כי אני טוב בזה,
הפוך.
אני מקבל החלטות טובות, דווקא כי אצלי הכל בא קשה, כי אני מרגיש ביש-מזל, כי אני מרגיש שאני בחסרון מול ״אנשים רגילים״ כי אני מרגיש שאין לי את הפריוילגיות שיש לאחרים, שלא נולדתי עם דברים בסיסיים שיש לאנשים אחרים
אני לא איזה מסכן, אבל נולדתי למשפחה דוברת אנגלית מדרא״פ, ואף פעם לא הרגשתי שייך, ההורים שלי עברו למקום חדש לגמרי כשהייתי בין כיתה א׳ ל-ב׳ ומאז חיי החברה שלי לא היו אותו דבר, ועל זה התווספו הגירושים שלהם כשהייית בן 17, העובדה שצה״ל אמר לי ״לא תודה״ בצורה מאוד מגעילה, ושנשרתי מהתיכון אחרי שפשוט לא הצלחתי להסתדר עם המסגרת הזאת. תוסיפו לזה כמה חוויות של כמעט-מוות שאין לי כח לפרט עליהן הרגע, הפרעת קשב שלא אובחנה עד גיל 30 כמעט, התקפי חרדה…
בקיצור, אני לא מסכן, אין לי איזה סרטן או משהו באמת נורא, רק אוסף טראומות קטן, אבל רק רציתי להסביר לכם למה אני תמיד מרגיש שאני ב״מינוס״ מול אנשים שהם ״נורמליים״, ושאני לא מרגיש ״נורמלי״.
וזו הסיבה שאני מקבל החלטות טובות, כי אני:
1. חייב להצליח, אין לי ברירה 2. מרגיש שאני מתחיל לא מ-אפס, אלא ממינוס בכל דבר 3. לא מאמין לכלום וחייב ללכת על בטוח
זה אומר שאני לא יכול להרשות לעצמי לקבל החלטה לא נכונה, וזה אומר שהייתי חייב לבנות לעצמי סיסטם כדי לקבל תמיד החלטות נכונות.
לנתח באופן חסר רחמים וללמוד מהר.
זה מה שהוביל אותי לחשוב בצורת ״קיפול זמן״. (קונספט מדע בדיוני שמדבר על תופעה מוזרה, שאני החלטתי שאני חייב להצליח לשחזר בחיים האמיתיים, ההסבר פה)
את הסיסטם הזה אני הולך ללמד כמו שצריך לראשונה לתלמידים של אסקייפ.
אני עוד לא יודע איך, אני עוד צריך להמשיך לנתח אותו, אבל אני מרגיש שעם שיעור 3 שהכנתי לא מזמן, אני כבר בכיוון.
אני מרגיש שבסופו של דבר, הקורס הזה, הוא הרבה מעבר לקורס ניהול זמן, הוא מלמד סיסטם ועקרונות חשיבה שבסופו של דבר, בעקבות הדרך הסופר-פרקטית שבה הוא מכריח אותך ליישם את העקרונות האלה יום-יום, יהפכו אותך למקבל/ת החלטות הרבה הרבה יותר טוב/ה.
בעצם, אני די בטוח בזה, כבר עכשיו עוד לפני שהוא גמור, יש בקורס הזה טונות של מידע פרקטי ומבוסס מחקר שיגרום לך להתלבט פחות, להחליט מהר יותר, ולהחליט טוב יותר לגביי כמה מההחלטות הכי חשובות בחיים שלך –
חלק בצמתים קריטיות בחיים, וחלק לא פחות חשוב – בהחלטות קטנות יומ-יומיות שמצטברות ומצטברות להחלטות חיים שלא שמת לב שעשית, דברים שקולטים רק בדיעבד, וימנעו ממך בהרבה מקרים להסתכל אחורה ולהגיד
״פאק, הייתי צריך לשים לב וללכת בדרך אחרת…״
כי במקרים האלה, אין דרך חזרה, אין דרך להשיב את השנים שאבדו, ואני חושב שזה אולי מקור הפחד שלי.
אני מרגיש כל-כך קמצן עם השנים שלי, אם נולדתי לחיות 120 שנה אני מרגיש שזה ממש ממשש ממש מעט, ואני מתקמצן על כל יום מתוך ה-43,800 שיש לי פה… כי 12,502 כבר עברו ולא יחזרו.
כמה אצלך?
– אדם
נ.ב. אם צלחת את המייל עד לפה, אני מצדיע לך, זה אומר שבאמת חשוב לך איך הזמן שלך על הפלנטה מנוצל.
רוב האנשים התייאשו הרבה קודם. ואני לא מקנא באיך החיים הקצרים שלהם ייראו.
|
|
|
|