|
כשאנחנו ילדים,
כבר בגן מלמדים אותנו
שאם מישהו לקח לנו צעצוע או הרביץ לנו, להגיד לגננת.
לכאורה רעיון טוב,
טוב יותר מאשר להרביץ חזרה.
וזה לא שיש לי הצעה טובה יותר,
אבל הבעיה היא…
שמלמדים אותנו בגיל שבו אנחנו כמו פלסטלינה ומושפעים ביותר,
שאנחנו לא יכולים לפתור בעיות לבד אלא צריכים גננת לפתור לנו כל בעיה.
זה ממשיך בבית כשאנחנו רבים עם האחים
וההורים צועקים עלינו לבוא אליהם לפתרון במקום להרביץ חזרה (כאילו שאין אופציות ביניים…).
אח״כ בבית ספר זו כבר ברירת מחדל.
בצבא? זה מחמיר.
מלמדים אותנו למלא הוראות ופקודות גם נגד ההגיון שלנו. לא לחשוב.
(זה חיוני לצבא, אני לא מתלונן).
זה התפקיד של המפקדים והחלונות הגבוהים לחשוב.
התפקיד שלנו – להיות רובוטים.
ואז בחיים האמיתיים –
הסדר נשמר.
הבוס מצפה שנמלא הוראות בלי לחשוב,
אנחנו בתמורה מצפים שהבוס יפתור לנו כל בעיה.
כמו אמא, כמו אבא,
כמו הגננת, כמו המורה,
כמו המפקד.
אז אני שואל את עצמי האם זה פלא
שברגע שאני מבקש מתלמידים שלי לפתור בעיה – ולו הקטנה ביותר – לבד…
הם קופאים?
כנראה שלא.
ובכל זאת,
אצלנו לפעמים אנשים נתקלים לראשונה
בכוחות שלהם לחשוב, לאלתר ולפתור בעיות לבד.
לכן הקורסים שלנו קצת מאתגרים יותר מבוגרים,
(לעומת צעירים שגילינו לאחרונה שטסים עם הקורסים האלה),
אבל גורמים להם להרגיש שהם קיבלו במתנה חיים חדשים.
לא מפליא שהם פתאום מקבלים את הכח
לעשות שינויים מטורפים בחיים שלהם
הרבה מעבר לסקופ של הקורס –
בזוגיות, במערכות יחסים, בעבודה/קריירה/עסק…
אפילו באורח החיים, והיחס שלהם לגוף שלהם.
עבור צעירים זו חוויה אחרת:
פחות קשה להם להתחיל, והם נשאבים לזה כי לראשונה הם מוצאים ״מסגרת״ שבה אין את החסרונות של החממות המקפיאות והם יכולים לממש את ממלוא הפוטנציאל שלהם ללא גבולות – פשוט לעוף… ועם תגמול שהוא הרבה מעבר למדבקה או ציון.
כסף, אמיתי. בחשבון הבנק (לפעמים של אמא או אבא, תלוי בגיל).
אני חושב שזה מדהים,
וזה אחד הדברים שהכי מעודדים אותי להמשיך,
גם כשיש אתגרים גדולים בלהפעיל את הדבר הזה,
ואחריות ענקית שלא חשבתי שתהיה לי.
(אני בסה״כ רציתי לעשות כסף… חח….)
– אדם
נ.ב.
רוצים להצטרף לזה?
לדעת איך בנינו את זה ככה?
לקבל הסברים? תשאירו שם וטלפון.
|
|
|
|