|
כשאני חווה רצף כשלונות, אני מרגיש כאילו אני שוחה נגד הזרם.
לא בקטע הטוב של להיות מיוחד. בקטע הרע, של להלחם באיתני הטבע.
אני שוחה נגד הזרם, בנהר שוצף. הגדות משני הצדדים רחוקות, אני לא מצליח להגיע אליהן כי הזרם חזק מידי והנהר רחב מידי, והאורך שלו אינסופי.
זה מעייף. הזרם חזק. אני נלחם כדי לנשום. להשאיר את הראש מעל המים.
עם כל חתירה של כל יד, אני נחלש, אני מאמין קצת פחות.
מאמין קצת פחות שיש סוף לנהר, מאמין קצת פחות שאני מסוגל להגיע לגדה היבשה והבטוחה ומשוך את עצמי לבטחה.
עם כל תנועה, וכל ירידה באמונה, אני חותר קצת פחות חזק עם הידיים, כי… בשביל מה? גם ככה אין סיכוי.
הזרם נשאר חזק, ההתקדמות שלי מאיטה, אני מרגיש שעוד מעט היא תהפוך לשלילית, הגוף ייכנע והזרם פשוט יסחוף אותי אחרוה לאן שהוא רוצה, אולי לתהרסק על איזה סלע או להמשך וליפול באיזה מפל,
וחלק ממני רוצה שזה יקרה, לסיים כבר עם הכל.
אני נחלש עוד קצת, מהעייפות הפיזית ומחוסר האמונה, הגוף מאבד אינרציה ושוקע קצת יותר בתוך המים, הפה פוגש את השצף, מים נכנסים…
ומנגון ההשרדות הפאקינג מעצבן הזה מתעורר ולא נותן לי לוותר.
נלחם על עוד נשימה, מזרים אדרנלין לידיים שחוזרות לחתור קצת יותר חזק כדי לפצות על המומנטום שאבד,
אני מתקדם קדימה, לרגע מקבל אמונה שאני מסוגל, שאני חזק, שאני יכול, שזה קל יותר ממה שחשבתי. אבל הביולוגיה מנצחת, האדרנלין לא יכול לפצות על רמת הקלוריות שיש לגוף לשרוף,
אני עכשיו חלש עוד יותר ממקודם, בזבזתי אנרגיה על השטות הזאת של הכניעה הרגעית.
והכל מתחיל מחדש, לא רואה איך אני יוצא מזה, לא רואה בשביל מה, אין סיכוי, מוכן כבר להשאב אחורה.
[כשלונות זה פאקינג קשה לספוג, וכשהם מגיעים ברצף, ובמיוחד אם הרצף ארוך של כשלונות ומכות שהחיים מצליפים בנו]
ואז כשאני נכנע סופית, קורה משהו מוזר:
הזרם לוקח אותי. הוא מסובב אותי.
הפנים שלי עכשיו מופנים כלפיי מה שהיה עד רגע ״אחורה״, אבל עכשיו הוא ״קדימה״.
והכל מתהפך. אני טס. הזרם הפסיק להיות האוייב, עכשיו הוא לטובתי.
לוקח אותי מהר יותר משהייתי מסוגל לחתור לבד. מעודד אותי.
אני רואה סיכוי, אני מאמין שאולי אפשר, אז אני נותן חתירה קטנה עם יד ימין.
ההתקדמות מהירה. אני מוסיף את יד שמאל.
לפני שאני מספיק להבין מהר קורה, אני בחתירה מטורפת, מתקדם בקצב מהיר יותר מאי פעם.
ואז תחושה מוזרה … ששכחתי שקיימת.
כיך לי.
אני לא בהשרדות, אני בהתקדמות. אני כבר לא מחפש את הגדה הבטוחה, אני רוצה להמשיך עם הזרם להמשיך עם הנהר, לראות לאן הוא לוקח אותי,
אני מפסיק לחתור, נותן לזרם לסחוף אותי קצת ונח על הגב, אוגר אנרגיה.
ואז תחשוה מוזרה נוספת: אני רענן. אני כמו חדש.
אני לא מפחד כי אני יודע שאם צריך אני יכול לחזור לחתור, אני יודע שאם הזרם ייקח למקום מסוכן אני עכשיו עם מספיק אנרגיה להתחיל מחדש ולחתור ולהציל את עצמי.
זה נותן לי בטחון. הבטחון משרה עליי רוגע, הגוף משחרר את החרדה ואת הדאגה שלקחו לי כל כך הרבה אנרגיה,
אני נכנס למעגל קסמים ביולוגי שכמו כדור שלג הולך ומשתפר לטובתי:
הגוף משחר עוד אדרנלין, אבל גם אנדורפינים.
אני צובר אנרגיה, אמונה, בטחון…
אני יכול הכל.
– אדם
נ.ב. אם מרגיש לך שרצף של כוויות וכשלונות רצופים כיבה אותך ואת האופי המנצח שיש לך בפנים…
אני רוצה להזמין אותך להסתובב ב-180 מעלות ולהתחיל לשחות עם הזרם.
להתחיל להקיף את עצמך בדברים טובים שיציתו אצלך את המעגל החיובי הזה,
מהאדרנלין והאנדורפינים, דרך מיליו מצברי האמונה בעצמך, האמון ביכולת שלך, האנרגיה והבטחון שלך
(באמצעות מיקרו-הצלחות פרקטיות אמיתיות ומדידות, לא בולשיט רוחני).
אני רוצה להזמין אותך לנוח טיפה לאגור ואז להתחיל לחתור בקצב משוגע שייקח אותך לאן שבאמת בא לך להגיע.
זה רק ידרוש דבר אחד: ביצים.
(בנות גם לכם יש את זה יותר מלנו, שלא יהיה בילבול).
את האומץ להסתובב, כשזה מפחיד וכשהמים עוד שנייה מטביעים אותך.
זה קשה, זה מרגיש בלתי אפשרי לפעמים, זה נראה לא הגיוני בעליל, זה מפחיד.
ולכן רק האמיצים ביותר עושים את זה, ואלה האנשים שאני רוצה פה איתי וסביבי.
זה מה שהציל אותי, וזה מה שיטיס אותך.
בעולם האמיתי ה״סיבוב״ המפחיד הזה הוא להצטרף אלינו לתכנית אנטראאז׳ בקבוצת ה-VSOP המיוחדת או בגרסאת הפרייבט.
שתי האפשרויות יקרות מאוד. אבל אם יש משהו בעולם הזה ששווה להשקיע בו זה ביכולת שלך לחתור ולא לתת לזרם לקבוע אם אתה טובע או שורד.
אם יש לך את האומץ, זה מה שאני רוצה שתעש/י עכשיו:
1. ללחוץ על ״השב״ / Reply 2. להשאיר לי שם וטלפון
אחד מהיועצים הטובים ביותר שלנו, שעבר או עובר בעצמו את התכנית, ידבר איתך ויבדוק אם זה באמת מתאים לך.
בהצלחה, אדם
נ.ב.ב. המייל הזה מוקדש לגיל אורלי. היית הזרם שלימד אותי בפרגמטיות כואבת שלהסתכל אחורה זה בעצם להסתכל קדימה. תודה ❤
|
|
|
|