|
אני זוכר את התחושה הזאת. ״די״.
פשוט די. די. די. די. אני עובד באותה עבודה, לא רואה בה שום אופק, כל היום נראה אותו דבר ברמה שאני כבר לא יכול להפריד בין הימים בזכרון שלי.
חי מחופשה לחופשה.
סופי השבוע הם בריחה מוחלטת מהמציאות שאני מתעורר אליה מחדש כל יום ראשון –
בריחה מהמחשבות על זה שבקצב הזה לעולם לא אשיג את כל מה שחלמתי עליו והבטחתי לעצמי שאשיג.
לא מצליח לדמיין את עצמי עושה את אותה רוטינה עוד יום ועוד יום ועוד יום מוצא את עצמי מפנטז על איך שאפשר לחיות כשמתניעים משהו – ביזנס, דיגיטל, לא משנה מה…
העיקר להתניע משהו כבר.
והחלום בהקיץ הזה נקטע כל פעם אותו דבר עם המציאות שמתפרצת פנימה ומזכירה לי שיש דברים לטפל בהם, ששואבים את כל האנרגיה שלי חזרה להשרדות ושימור, במקום לצמיחה ופריצה.
אני רוצה לראות את הפתרון באופק.
אני רוצה לשים את זה במספרים ותאריכים. על אקסל.
רוצה להרגיש שעשיתי כבר משהו
לפחות לעלות על המסלול, לצאת לדרך.
לא רוצה ללכת לישון עוד פאקינג יום אחד,
בידיעה שזה היה עוד יום שבו הייתי על ניוטרל.
|